<h1>תמים דעים להראב"ד סימן נ"א</h1>
<h2>דף סח:</h2>
דין עסק שבין אדם לחבירו להראב"ד ז"ל. ראיתי כתב שאלותיך ואני איני כדאי אלא כך דעתי נוטה דההוא דמקבל עיסקא דקביל על נפשיה דיהיב פלגא רווחא וכולה פסידא דיליה. וכתב ליה שטרא על נפשיה בהכי לאו שפיר עבד ועבר אדרבנן. (וכ"ש) [אבל לא] אדאורייתא וההוא מארי (עסקא דמקרי) [דעיסקא מקרי] רשע עבריין וקא מקרי גזלן דרבנן ולא מבעיא דלא גבי ההוא רווחא לכתחלה אלא אפי' יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רווחא מחשביה ליה כקרנא ומשלים עליה פלגא אחרינא וקרעי' לשטרי' ולא אמרינן בהכי כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מניה הוא דלא איתמר הכי אלא לגבי משכנתא דקיימא תותי ידיה וארעא היכא דקיימא תיקום אבל בכה"ג לא אמרי' אלא זוזי היכא דקיימי לוקמו. ואי משום שטרא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דבית הלל הכי סבירא להו. ואפי' למ"ד כגבוי דמי ה"מ שטרא דהיתרא אבל האי כיון דמדרבנן לאו (גוביינה) [לגוביינה] היא היכא דמטי ביה פסידא לא אמרי' ביה כגבוי דמי דמי יימר דלא מטי ביה פסידא. וזאת הסברא התקועה בידינו מכמה שנים והשכל מורה עליה ואי נפלה לידי עבידנא בה עובדא. וההוא שטרא דרב עיליש (ס"ח:) דהוה כתוב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד הכי הוי עובדא. רב עיליש יהב ליה למריה עסקא פלגו רווחא ושכיב ובתר דשכיב אתא מריה עסקא ואפיק שטרא עלי יתמי וקא תבע להו בקרנ' ופרעוה לסוף אמרו ליה הב לן שכרן כפועל מההוא יומא קמא דקביל אבונא הדין עסקא ואמר להו מרי' עסקא לא יהיבנא להון מידי דכבר יהיב לי אבוכון פלגו רווחא ולא חשיב בהדאי ההוא אגרא והוי אבק רבית ואינו יוצא בדיינים. אמר להו (דברי) [רבא] רב עיליש גברא רבא הואי ולא ספי איסורא לאנשי דדינא דעסקא אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואיהו כיון דאתני בהדך פלגא באגר ופלגא בהפסד בודאי אדעתא דיהבת ליה שכרו כפועל בטל אתניי בהדך כדינא דמתני' ואנן סהדי דלא אחיל אגריה גבך והאי דלא חשיב אגריה בההוא שעתא דיהב לך פלגו רווחא סבר אכתי קרנא גבאי וגבינא מיניה. הילכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינים דהא לא יהביה ניהלך כלל לא בתורת רבית ולא באבק רבית. אבל איניש אחרינא אפשר כיון דיהב פלגו רווחא ולא חשיב אגריה בהדיה והשתא אתא כולי ממונא לידי' רווחא וקרנא לא מפקינן מניה מידי דכיון דלא גמיר דינא ולא קפיד אאיסורא זוטא אפשר דאחיל גביה מעקר' וכי כתב ליה פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה וה"ל אבק רבית ואינו יוצא בדיינים. הכי נקיטינן פי' דהא מלתא מן כמה שני ולא אתי לן מיניה לסברא קמא דכתביה לא תיובתא ולא סייעתא ותשובת רב אלפס ז"ל (סי' קע"ט) שראית בה הלכה היא ורבותי' התירו דבר זה מפני שהוא שוה לסתם מתני' וכו' הכי קאמר אף על גב דתנן במתני' צריך ליתן לו כפועל בטל כבר התירו (אבותי') [רבותינו] את העסק' בלא שכר בלבד שיהא המקבל קרוב לשכר ורחוק להפסד. אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואף על פי שלפעמים שלא יארע בו הפסד כלל באותו עסק ונמצא זה מפסיד שכר טרחו כיון דאי הוי מטי ביה פסידא הוה שקיל האי בגויה תרי תלתי שרי. ודין זה שוה הוא לדינא דמתניתין. אי נמי גמרינן מהאי עובדא דאי בעי מרי עיסקא לשנויי הדין עסק משאר עסקי לטפויי ברווחא לנפשיה או לבצורי כל היכא (דמרפי) [דמטפי] בפסידא או מבצר ביה (כל קביל) [מלקבולי] רווחא שרי ובלבד שיהא (רחוק להפסד וקרוב לשכר) [קרוב להפסד ורחוק לשכר] כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול משל מקבל. גם אם ירצה להתנות עם המקבל שיטול הוא ב' חלקי הריוח וג' חלקים הפסד הרשות בידו לפי שאין קצב' לתנאי השכר וההפסד רק שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר. וכן הדין בזמן שהוא מתנה עמו מחצה שכר ומחצה הפסד אם רצה לפסוק עמו דינר בשכר עמלו פוסק ואף על פי שבטלתו גדולה מזו. וזהו שאמרו (שם) כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט כלומר הכל לפי מה שיפסוק עמו. ומשנתנו שאמרה שכרו כפועל בסתם קאמר. מ"מ בעינן דבר חשוב כדאמרינן בגמ' (ס"ט.) אמר רב ריש עיגלא לפטומי וכן אמר שמואל קוצץ לו דינר. והכי איתא בירושלמי (פ"ה ה"ג) חד בר נש אשאיל (דינרא) [דינרין] לחבריה אמר ליה סב תרין דינרי אגרך ומאי דעבדין דידי ודידיך. והכי פסק בעל ההלכות. והכי מסתבר טפי מההוא טעמא דכתב רב אלפס ז"ל בהלכותיו דקא' והלכה כר' מאיר דאמר בין מרובה בין מועט דסתם מתני' כוותיה מיהו לאו בכולהו יומא דשותפותא קאמר אלא דכל יומא ויומא קאמר זהו טופס דבריו. ולפי דבריו בין מרובה בין מועט דקאמר לפי אומנותן קאמר שהיה גדול או קטן והא מילתא דריש עיגלא לפטומא קשיא עליה וברייתא הכי פי' (דר') [דר"מ] סבר היכא דאתני בהדיא בשכרו הכל לפי מה שהתנה בין מרובה בין מועט ורבי יהודה סבר אינו (יכול) [צריך] להתנות אלא אפילו בסתם ולא טיבל עמו אלא בציר זהו שכרן. ורבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם בסתם קאמר. ונראה לי דהיינו כסתם מתני' דקתני כפועל בטל דקא מסיים עליה בתוספתא (ב"מ פ"ד) ואינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל והיינו כפועל בטל. והאי סיומא דתוספתא נמי קשיא על פי' הרב אלפסי ז"ל דוק ותשכח. והיכא דאמר איניש לחבריה הילך מעות למחצה שכר ולא אמר ליה לא בהפסד ולא בשכר עמלו אי איכא מנהגא דידיע בההוא דוכתא בתר מנהגא אזלינן ובלבד שלא יהא שם איסור באותו מנהג. ואי ליכא מנהגא מסתברא לן דיד בעל המעות על העליונה שאם יש ריוח באותה חלוקה אינו נותן לו שכר עמלו שהוא אומר לו אילו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי ב' חלקים ואם יש שם הפסד ורואה כי ב' חלקי הפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל ותטול חצי ההפסד. כך נראה לי מפני שהעסק בחזקת בעלים הוא ויתרון חלק, ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא אם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה. ועוד שהרי רשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה למחצה לשליש ולרביע לב' שלישי הפסד או לשכר עמלו. וכיון שהרשות בידו להתנות בכל תנאי שירצה עכשיו שלא התנה בתחלה מתנה בסוף וכן הדין. ומה שראית בתשובת רב אלפס ז"ל (סי' ע"א) שכתב ישבע שמעון שלא נשכר בסחורה וכל מה שנתן ראש ממון נתן ויפטר ואין לו שכר שלא עשה מה שראוי ליטול שכר. דע כי זה הדין אינו אלא כשיהיה ביניהם תנאי בקרוב להפסד ורחוק לשכר ועכשיו שלא היה שם לא שכר ולא הפסד והיה זה תובע ממנו שכר עמלו לומר היאך טרחתי בממונך לשוא. הלה אומר לו תנאי היה ביני ובינך אילו היה שם הפסד הייתי נושא בו שני חלקים וזהו שכרך. אבל אם היה תנאי ביניהם ממחצה שכר ומחצה הפסד והוא צריך לתת לו שכרו כפועל בין שפסק עמו בין שלא פסק חייב ליתן לו חצי שכר כאילו הרויח בעסק שהיה נוטל שכרו מן האמצע והשאר חולקים עכשיו שאין שם ריוח נוטל חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד. ומי שנתן מעות לחברו בתורת עיסקא ובתורת היתר ונתן ריוח שנה או שנתים ולבסוף אמר לו כל מה שנתתי לך מן הקרן נתתי שלא היה שם ריוח מעולם כך דינו שאם נתן לו הריוח בפני עדים לשום ריוח ואמר להם אתם עדי עכשיו שהוא חוזר בו לא כל הימנו וגובה ממנו את הקרן. אבל אם לא אמר לעדים אתם עדי בין שנתן לו לשם ריוח בין שנתן לו סתם ישבע עכשיו שלא היה שם ריוח מעולם וכל מה שנתן לשם ריוח יעלה לשם קרן מפני שזה דומה למי שהודה לחבירו בעדים חייב אני לך מנה והילך מהם חמשים זוז שאם לא אמר אתם עדי לאו כלום הוא ויכול לומר לו משטה אני בך. אבל אם היה שם ריוח בעת שנתן [ונטל] גם הוא חלקו כנגדו ואחר כך אירע בו הפסד אם (עקרו) [פיקח] הוא אינו מכניס הריוח שנתן במקום הקרן שאם יכניס גם הוא יחזיר לשם מה שנטל חלקו ונמצא שהוא מפסיד לעצמו שאלו היה העסק חמש מאות (ורוחו) [והרויחו] מאתים וחלקו אותם ביניהם ולבסוף הפסיד העסק מאתים שאם יחזרו מה שנטלו לאמצע נמצא הקרן מושלם ויטול אותן בעל הממון וזה ילך בפחי נפש. ואילו עמדה החלוקה הראשונה במקומה נמצא המקבל מרויח בתחל' מאה ועכשיו אינו מפסיד כי אם שבעים או קרוב לזה מפני כי בעל העסק נוטל ב' חלקים בהפסד ואינו נוטל אלא חצי הריוח כל זה כשנטל גם הוא חלקו. אבל אם לא נטל ועדיין חלקו משותף בכלל העסק ולבסוף הפסיד בעסק מ"מ חלקו הוא נוטל כנגד מה שנתן לבעל העסק אלא שהוא מפסיד בהנחתו אותו השתוף עם השתוף מפני שהוא נושא בהפסד לפי הקרן שהיה לו בשתוף והשאר יטול ואחר כך יחלקו כמו כן שאר ההפסד לפי התנאי שהיה ביניהם.
